מבחוץ הכל נראה רגיל.
בפנים משהו מתחיל להתרחק.
יש בית. יש שגרה. יש ילד שממשיך לקום בבוקר, לענות בקצרה, לחזור לחדר. ורק הלב של אמא מרגיש שמשהו השתנה.
הוא בבית,
אבל פחות נוכח. פחות מדבר. פחות משתף.
יש שיחות,
אבל הן נגמרות מהר, או מתהפכות למתח.
יש אהבה,
אבל אין דרך ברורה להגיע אליו בלי לאבד אותו.
זה השלב שבו לא צריך לחכות למשבר גדול.
אפשר לעצור, להבין מה באמת קורה, ולבנות מחדש שפה שמחזירה קרבה, גבולות וביטחון.
אני רוצה להבין מה קורה אצלנו
